יצחקוב נ' בנק למסחר בע " מ

החלטה

1.הנתבע ביקש לממש משכנתא הרשומה לטובתו על ביתם של התובעים.

התובעים הגישו בבית משפט זה תביעה לפסק דין הצהרתי, שיקבע כי לא קיים חוב אותו נועדה המשכנתא להבטיח. תביעתם נדחתה, והתובעים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון.

בבית המשפט העליון ניתן פסק דין שאישר הסדר שנעשה בין הצדדים, לפיו היה על התובעים לשלם לנתבע עד ליום 31.10.11 סכום של 500,000 ₪. נקבע, שאם לא ישולם הסכום עד למועד האמור, יימכר הבית על ידי כונס הנכסים ו-50% מהתמורה תשולם לנתבע (להלן – פסק הדין).

ביום 5.9.11 הוגשה תביעה זו, לביטולו של פסק הדין.

בתביעה נטען, כי לאחר מתן פסק הדין הגיעו לידי התובעים מסמכים, המעידים כי נעשתה קנוניה בין הנתבע ובין אדם שלישי ובוצעה תרמית כלפי התובעים, שיש בכוחן כדי לגרום לביטולו של פסק הדין.

במקביל, הגישו התובעים בקשה לעיכוב פסק הדין, עד למתן פסק דין בתביעה זו.

על פי החלטת בית המשפט העליון, גם התביעה וגם הבקשה צריכות לידון בבית משפט זה.

2.הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, משום שהתובעים לא ביקשו ולא קיבלו את רשותו של בית המשפט של פירוק להגשת תביעה זו.

התובעים טוענים, כי ההליכים בין הצדדים בקשר למימושה של המשכנתא התחילו עוד קודם לתחילת הליכי הפירוק, וכן שעל פי החלטת בית המשפט העליון, המקום לבירור התביעה הוא "בערכאה הדיונית".

3.סעיף 267 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 קובע:

"משניתן צו פירוק, או משמונה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".

מכאן, שגם אם נראה בתביעה דנן המשך של הליכים שהחלו קודם לכן, עדיין נדרשת רשות בית המשפט "להמשיך" בהם.

אולם, דעתי היא, כי התביעה דנן היא תביעה חדשה ונפרדת, שלשם הגשתה נדרשת בוודאי רשותו של בית המשפט של פירוק.

תוצאה זו נובעת מכך, שהדרך הדיונית שבה יש לתקוף פסק דין שהושג במרמה, דהיינו, הדרך לביטולו של פסק דין כזה, הוא בהליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על ידי תובענה לביטולו ולא בדרך של הגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 361).

4.בית המשפט העליון קבע בהחלטתו מיום 27.10.11 כי מקומו של הדיון בבקשה לביטול פסק הדין הוא "בערכאה הדיונית". ואמנם, אם בית המשפט של פירוק יתיר את הגשת התביעה, אזי הבקשה צריכה להתברר בבית משפט זה, אך אין בכך כדי לשלול את הצורך בקבלת רשותו של בית המשפט של פירוק, מה גם שבפסק הדין עצמו נקבע שהוא כפוף לאישורו של בית המשפט של פירוק.

5.למרות זאת, אין לנקוט בצעד של סילוק התביעה על הסף משום שלפני הגשתה לא התבקשה רשותו של בית המשפט של פירוק, אלא הדרך הראויה היא לעכב את הדיון בתביעה זו כדי לאפשר לתובעים לקבל אישור להמשיך בבירורה. אם יתקבל האישור המבוקש – יימשך הדיון בתביעה, ואם הבקשה תדחה – התביעה תימחק.

6.כיוון שבית המשפט העליון בהחלטתו הנ"ל כבר נתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הביצוע, ימשיך צו עיכוב הביצוע לעמוד בתוקפו, עד למתן החלטתו של בית המשפט של פירוק, ואם ינתן האישור להמשיך בתביעה – עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע גופא.

זאת, בכפוף לכך שהבקשה לבית המשפט של פירוק תוגש, עד ליום 5.12.11.

לא תוגש בקשה כאמור ובמועד האמור, תימחק התביעה וצו עיכוב הביצוע יפקע.